ההבטים החשובים של היוגה ותרומתה לאדם המבוגר

(הרצאה שהעברתי בפתיחת סדנה למורים לחינוך גופני שעובדים עם קשישים בבתי אבות , בנושא יוגה-תרפיה.)

כשהייתי בת 25 אמא שלי בת ה-48 וסבתא שלי בת 78 נפטרו. במשך שנים כעסתי על כל הזקנים סביבי – למה הם חיים וסבתא שלי לא, למה הם הזדקנו ואמא שלי מתה צעירה.
כשבגרתי לא הייתי בת 48 כ"כ פחדתי. הייתי בת 47 ואז בת 49. באותה תקופה חוויתי את הסליחה והקבלה ואז גם התחלתי לעבוד עם קשישים ולא מתוך פחד כי:
כשהפחד שלנו פוגש את הכאב של האחר נוצרים רחמים
אבל, כשאהבה שלנו פוגשת את הכאב של האחר-נוצרת חמלה.
יוגה מלמדים מתוך אהבה וחמלה.

תוחלת החיים בארץ היא מן הגבוהות בעולם: 76 לגברים ו-80 לנשים. ההערכה היא כי בשנה הקרובה יהיו 15% מן האוכלוסיה בארץ בני 65 ומעלה. הארכת תוחלת החיים מלווה במאמץ לשפר את איכותם:כלכלית, תרבותית, רפואית תזונתית וכו'.
הרפואה הקונבנציונלית עסוקה בחקר ויישום פתרונות לגיל המבוגר: מרפאות כאב, החלפות מפרקים, השתלת אברים, התאמת מכשירי שמיעה, פתרונות נגד דכאון, אובדן זכרון, בריחת סידן, השמנת יתר, סכרת, קטרקט ואפילו... אימפוטנציה (ההתענינות של יצרני הפתרונות היא בעיקר כלכלית...) אבל בעבודה שלנו עם הקשישים אנחנו מגלים את המצוקה שאינה קשורה דוקא למוגבלות פיסית אלא בעיקר לתסכול רגשי ומנטלי.
כאן נכנסת היוגה-תרפיה כמאריכת חיים בליווי אלמנטים שמטפחים איכות חיים. עצם לקיחת האחריות על דרך של ריפוי עצמי, ההחלטה לקחת את ההגה הפנימי בידיים ללא מאמץ פיסי מיוחד, ללא הוצאה כספית גבוהה, ללא ידע קודם כבר מובילה את המבוגר לתחזק את הגוף ולחזק את הנפש. היוגה מטפחת את החיבור הבריא הזה: גוף-נפש-רוח (בטן-לב-מוח).
תרגול היוגה מאפשר לקשישים לזכות בכח חיים (פרנה, צ'י) שמקורו בחיבור שבין התנועה (הגוף הגס) לבין הנשימה (הנשמה).
לפי הפילוסופיה של היוגה כל תינוק נולד עם מיכסה מסוימת של נשימות בכל גלגול. לכן, מי שנושם בחפזון ובבהילות ימות מוקדם יותר - יסיים מהר יותר את ההקצבה שלו.
האימון היוגי מכוון אותנו לשליטה בנשימה, (פרנא ימא) כאמצעי לשליטה באיכות החיים.
אצל רוב הקשישים הנשימה רדודה-היום נעסוק בין היתר בהבנת הקשר שבין רווחה בנשימה לבין רווחה רגשית ופיסית, בקשר שבין חזה פתוח נטול חסימות לבין תחושה של עוצמה וכח-חיים, בקשר שבין תירגול נשימה לגמישות של הסרעפת והלב, לתחושות של אושר ואופטימיות כי מי שנושם בקושי חי בקושי.

מעבר לתחושות הפיסיות המעיקות הזיקנה מעוררת לעיתים תחושות של: כעס, תיסכול, פחד (גם פחד מוות), חוסר בטחון, חוסר יציבות רגשית, דאגה, קנאה, תחושת אשמה, עצב, דכאון או סטרס. השפעתן של התחושות הללו על הגוף רק גוברת עם הגיל בשל הירידה בכח הסבל הפיסי והרגשי של הגוף. הראקציה השלילית שהתחושות הללו יוצרות בגוף מביאה לתופעות הרסניות ומרעילות המתבטאות במחלות הנקראות תלויות-גיל ולא רק.
היוגה בונה יכולת אנרגטית לשנות תפיסת עולם ודפוסי חשיבה ולהשפיע באופן פסיכולוגי וביולוגי על כל המערכות בגוף: על החיסון הפיסי והרגשי, על מע' העצבים, על השלד, השרירים, הבלוטות האנדוקריניות, החושים וכלי הדם. המתרגל המבוגר הופך לאט לאט מקורבן של הגיל לאדם מאוזן ומחובר אל הגיל.
באמצעות תירגול הגוף והנשימה במשולב, ובליווי הנחיות ודמיון מודרך, מתפתחת אצל הקשיש התחושה ש: יש לי עמוד שדרה-אני יודע מי אני, אני ניצב איתן על שתי כפות רגלי. היוגה מתיחסת לעמוד השדרה כאל עמוד החיים. כמו עמוד השדרה (גמיש ורענן או נבול ומקובע...) כך נראים החיים של המבוגר. אופייני לגיל: התקצרות ה"מן-עד" מבטן תחתונה עד עצם החזה. לכן, עם הקשישים נעבוד על השתרשות של כפות הרגליים והתארכות וצמיחה של עמוד השידרה-צמיחה שתחילתה פיסית אך תועלתה מנטלית ורגשית. ההשתרשות וההתארכות של עמוד השדרה מלווה את רוב תנוחות היוגה. העמידה האיתנה על שתי כפות הרגליים (ומי שלא מסוגל לעמוד יושב על שתי עצמות הישיבה)-מחברת אותם מצד אחד אל השרשים והקיום הפיסי – ומהם בשיווי משקל ובזקיפות קומה – אל היקום – אל העולם סביבם (אל האדמה ואל השמיים).
בשהייה נינוחה בתוך תנוחות יוגיות ובליווי נשימות מתאימות נשקם את החיבור הזה בין כפות הרגליים לראש, בין הגוף לבין החשיבה והמוח – והכל דרך הבטן והלב – (הליבה והלב) – דרך הרגש, הנפש. בשהייה נינוחה בתוך התנוחות נפנה ונחדד את כל החושים פנימה, בהבעת פנים רכה ובמבט מיוצב (מח צלול). כלומר, לא נברח מעצמנו- אלא נתחבר אל עצמנו וניצור כח חיים.
היום נכיר את הפיתולים היוגיים שמעוררים פיסית ולא רק, שמרווחים חוליות ומונעים שקיעה ונבילה של עמוד השדרה, הפיתולים מעסים את האברים הפנימיים שהתעייפו בזקנה, מרחיקים מהם פסולת ובעזרת נשימה מתאימה לתנוחה – מזרימים לתוכם דם טרי רווי חמצן והמון אנרגיה מבריאה. (לטיפול בכאבים כרוניים ובדיכאון) הפיתולים משחררים נוקשות במפרקים ובסרעפת – לזרימת רגשות ואנרגיה מתחתית הגוף (מהקרסוליים לברכיים למפרקי הירך ומעלה) – אל החלקים העליונים לצורך אותו חיבור גוף-נפש המדובר ביוגה.
נתנסה ביישום הקשר הזה שבין הנשימה למח כמקור לצלילות החשיבה ולמודעות אופטימית יותר. נלמד להשתמש בנשימה כחוט מקשר בין המיינד-המודעות לבין הגוף. (לא תמיד הגוף "בוגד" אלא הראש).
נהוג לקשר בין זקנה לאובדן זיכרון-נבדוק האם הקשר הזה נחרץ כפי שהוא נשמע. נחווה באמצעות התירגול היוגי את גירוי התקשורת בין תאי העצב במח לצורך שכלול הזכרון, בהירות המחשבה ושינוי דפוסי חשיבה שליליים. למילים יש כח, יש אנרגיה כמו נבואה שמגשימה את עצמה.
מערכת חשובה נוספת שמתעצלת עם הגיל היא המערכת האנדוקרינית: מערכת בלוטות ההפרשה הפנימית בגוף. כל בלוטה זוכה להתיחסות בתנוחות השונות ביוגה. לכל בלוטה תפקידים מוגדרים הנשחקים ומתעיפים עם הגיל – בלוטת התריס שמתעייפת או יוצאת מאיזון גורמת בגיל המבוגר לתופעות של עייפות או השמנה כתוצאה מחילוף חמרים לא תקין, הלבלב שמתעייף גורם לסכרת, בלוטת הטימוס שמתנוונת גורמת לירידה במערכת החיסון, בלוטות האדרנל שפעילותן יוצאת מאיזון גורמת לאי-שקט ולחוסר מוטיבציה לחיים, וכו' וכו'. בעזרת תנוחות יוגה נעורר את הבלוטות ונחזיר אותן לפעילות מאוזנת ושפויה – מותאמת לגיל.
היום נערוך הכרות עם המערך האנרגתי של הגוף אותו אנו שואפים כמטפלים לאזן ולשקם אצל המבוגרים. הגוף שלנו "מרושת" ערוצי אנרגיה (מרידיאנים) כמו מסילות רכבת שחוצות את כל הגוף בין המסילות מחברים צמתים – כל צומת כזה הוא צ'קרה. כשכל המסילות פנויות ממכשולים וכל הצמתים לא חסומים – אנרגיית חיים זורמת בגוף בהרמוניה. זרימה כזו היא המקור לבריאות פיסית ולרווחה רגשית. תנוחות היוגה מאפשרות את הזרימה הזו. נחווה את התנוחות המזרימות אנרגיה, נאזן ונפתח את הצ'קרות ונרגיש את התנוחות (לא חשוב הביצוע - to be not to do – אלא התחושה, החוויה האנרגתית). מכיוון שגם מחשבה היא אנרגיה-נלמד שבעבודה האנרגתית יש מקום להוסיף דמיון מודרך (לנשום אל הכתף כאילו יש בלון לבן, לנשוף אפור...).
בסופו של כל שיעור לקשישים כשהם מרגישים נינוחים והאנרגיה זורמת בגופם ללא מכשולים, נבצע הרפייה עם הנחייה ומנטרות חיוביות כדי "לנצל" את הגישה הפתוחה – בלי חסימות אל התת-מודע:
(פסיכולוגיה חיובית: הגברת חוויות חיוביות, טיפוח יכולות תלויות גיל כמו ניסיון חיים, אהבה, חמלה, פנאי וכו'.)
• מיום ליום מצבי הולך ומשתפר בכל המובנים – במובן הפיסי, הרגשי, המחשבתי.
• אני מאמין/ה בכוחות שלי להתגבר על כל מכשול בדרך, אני רגוע, שמח ובוטח בעצמי.
• אני מכבד/ת את התכונות שהופכות אותי לאדם כ"כ מיוחד.
• אני שלו/ה, חזק, נאמן לעצמי ושופע אהבה.
• אני חי/ה בשלום עם עצמי ועם כל הסובב אותי.
• הלב שלי רחב וחם מלא אהבה-לעצמי ולסביבה
• הלב שלי רחב וחם מלא אהבה-ללא תנאי לעצמי ולכל יקירי.

נפתח תקווה וקבלה של הגיל במקום פחד מוות
ואז נקבל את המוות כחלק מן החיים.

נשימה וזיקנה מעונגת

אדם מזדקן ומוגבל שנשימתו קשה עליו, מפר עוד יותר את האיזון שכבר הופר ע"י המחלה או המגבלה שלו. למרבה הצער, הנשימה תהיה מושפעת גם מדאגנות יתר, מצער, כאב וייאוש; ואז נוצר תהליך של דעיכה פיסית ונפשית של המזדקן. הירידה בתפקודים המנטליים שלו מתבטאת בירידה בזיכרון, בהתמצאות, בשליטה בשפה, בביצוע תנועות מורכבות ובתפקוד היום-יומי. העובדה המעודדת לגבי הנשימה היא שיכולה להיות לנו שליטה עצומה עליה, גם בגיל מופלג, ובאמצעותה נשלוט על הגוף המזדקן. ההתייחסות אל הנשימה ככוח החיים שלנו החלה עוד בכתבים ההודים העתיקים ("אופנישדות"): "החיים הם הנשימה והנשימה היא החיים".

התרבות המערבית המודרנית בד"כ פוסחת על האמת הזו, בעיקר כשאנו מדברים על זיקנה, אותה התרגלנו לקבל כסוף הדרך.

הנשימה שולטת לא רק בתפקודים הפיסיים של הגוף המזדקן, אלא משפיעה על ההתייחסויות המנטליות שלו ועל הרגשות כאחד. כיוון שכל קושי, בעיקר בזיקנה, משלב את 2 הפקטורים הפיסי והרגשי/מנטלי, עלינו להתחיל את תהליך הריפוי מן הנשימה שמכילה את ההשפעה החזקה ביותר על אותם 2 פקטורים.

אולם, באיזו תכיפות האדם הממוצע ובעיקר הזקן בודק את הנשימה שלו או נותן עליה את הדעת? זקנים המוגבלים בתנועה או יושבים בכסא גלגלים מדרדרים פיסית ונפשית מכיוון שהם נושמים שטוח מאוד בשל פעילותם המועטה. גופם עדיין זקוק לכמויות החמצן הרגילות להן זקוק גוף בוגר, אולם הם מספקים לו רק חלקיק מכמות זו. הם מפעילים רק חלק מן הריאות והחלק הבלתי פעיל הולך ומתנוון. הראייה שלהם מדרדרת (שיטת בייטס לשיפור הראייה, מבוססת על תרגילים משולבים בנשימה) ובלוטת התריס הולכת ומתנוונת מחוסר חמצן ופעילות. המוח שלא מקבל אספקת חמצן סדירה מפתח עייפות, חוסר חיוניות, מאבד את צלילות הדעת, הריכוז והזיכרון ועור הפנים נראה "אפור" ונבול. מכיוון שלא נעשה טיהור הרעלים שמצטברים בתאים בתהליכים המטבוליים כשמחזור הדם "עייף".

באופן כללי – איכות החיים יורדת מאוד.
ההתנסות שלי עם ותיקי עמק יזרעאל במרכז היום לקשיש (סב-יום) אישרה באופן מוחלט את אמונתי כי המידה בה אנו מאפשרים לאנרגית החיים לזרום דרכנו באמצעות הנשימה משפיעה עמוקות על המידה שבה אנחנו למעשה חיים. בלי הבדל גיל. בכל אחד מן הסיפורים האישיים שאביא פה הועילו טכניקות הנשימה בשיקום האנרגיה הרגשית, הרווחה הגופנית וההתחברות הבין-אישית.

שושנה והאושר האינטימי שלה

שושנה היא אישה נפלאה בת 78 ממגדל העמק, אם ל-9, סבתא ל-28 נכדים וסבתא רבא ל-7 נינים.

רגלה השמאלית משותקת , לדבריה מילדות וכך תפקדה כל החיים בהשפעת כוחות גוף ונפש וכוח רצון עז.

כשהגיעה בגילה המתקדם לחוג יוגה בסב-יום במזרע, התלוננה על חוסר יכולת לישון בלילות, על יובש בפה, על הרגשת כבדות ועייפות, לחץ דם גבוה ושיעול כתוצאה מקוצר נשימה.

אחרי שלימדתי אותה לנשום נשימות נחיריים מתחלפות, החלה לתרגל את הנשימה הזו מידי יום בבית. כאמור, שושנה היא אישה חזקה מאוד נפשית, בעלת משמעת עצמית וכושר התמדה. לאט-לאט התחילה מספרת בפגישה השבועית שלנו על שהחלה ליהנות משנת לילה שקטה יותר. מכיוון שהתרגלה לנשום מהאף, פחת היובש בפה, מכיוון שהנשימה המעגלית הביאה שקט למערכת העצבים שלה ושלווה למוח, החלה לישון בלי דאגות ובלי חרדות.

כשלמדה לנשום נשימת יוגה מלאה עם שהיות ארוכות אחרי הנשיפה, החל לחץ הדם שלה להתאזן ושושנה הייתה מופתעת לגלות שקוצר הנשימה והשיעול העצבני גם הם פחתו. בסיומו של אחד התרגולים שלנו הגיעה אליי בחצי ריצה (בגלל הרגל המשותקת) וחיבקה אותי כמעט עד שנחנקתי:
"קודם כל, מהיום את הבת שלי" הכריזה בחגיגיות. "בואי תחתמי פה על הפתק שאת הבת שלי". חתמתי, לא הייתה לי ברירה. את חתימתה הוסיפה בעזרת אגודל יד ימין שלה (שושנה לא יודעת קרוא וכתוב) ואז הועילה לספר לי שהתרגול השבועי של ההרפיה, בליווי הנשימות הארוכות, מחזיר אותה לתחושות הנועם הנדירות להן זכתה בצעירותה במרוקו, אך ורק כשישבה בכורסא להיניק את אחד מתשעת ילדיה. שהרי בין הנקה להנקה היא ביצעה עשרות פעולות בעת ובעונה אחת, לטובת הבית, לטובת ילדיה ולטובת בעלה. אף פעם לא עשתה דבר לטובת עצמה. לכן, רק אותה מנוחה קצרה "שנכפתה" עליה בזמן הנקת ילדה, זיכתה אותה בתחושת שקט.

אל תחושת העונג המופלאה וה"גנובה" הזו החזירה אותה ההרפיה המלווה בנשימות עמוקות בגיל 78.

בעיניים לחות הקשבתי לסיפורה האישי וחתמתי שוב על הפתק שהגישה לי. היום כעבור חצי שנה, שושנה פחות חוששת מהזיקנה…

אולגה חוזרת לילדות

אולגה בת ה-80 היא קיבוצניקית בעמק יזרעאל שהצטרפה לקבוצת היוגה שלי "בסב-יום" במזרע. היא הגיעה עם קוצר נשימה, מתח בשכמות, חסימה רגשית בולטת, יובש כרוני בעיניים ואי-שביעות רצון כללית מחייה, מלווה בחרדה מפני ההזדקנות. אחרי חודשים של תרגול נשימות, אולגה החלה לחייך. לחייה קיבלו צבע "חי" (CO2 התפנה מתאי העור שלה, זרימת הדם שלה גברה וחומרי הזנה הגיעו אל העור כמו אל כל רקמה בגוף). היא דיווחה שהלילות שלה שקטים יותר והיא מצליחה לישון ברצף כמה וכמה שעות. טיפות העיניים, בהן השתמשה תדיר כדי להילחם ביובש הנוראי ממנו סבלה, הושלכו לפח, תרגילי העיניים בליווי נשימות החזירו את הלחות והחיות לעיניה – תרתי משמע.
(העיניים הן ראי הנשמה. קשישים לא אוהבים לראות פרטי-פרטים...)

אולגה דיווחה גם שהחיים בחברת בן-זוגה, אתו עברה לגור אחרי שהתאלמנה, החלו להראות אופטימיים וחיוביים יותר. במשך הזמן, כשלמדה לצפות בשקט בנשימתה, להתרחק מדאגות היום-יום ולהגיע להרפיה עמוקה באמצעות נשימות ארוכות (בעיקר נשיפות ארוכות). בליווי דמיון מודרך שלי, סיפרה בהתרגשות רבה על חזיונות נעימים אליהם התחברה.

באחד מתרגולי הנשימה וההרפיה, היא חזרה בדמיונה אל שנות ילדותה, אל חוויה שגרמה לה אושר עילאי ובעיקר ביטחון ללא סייג. וכך סיפרה: "בילדותי בארגנטינה, נהגנו לצאת כל יום ראשון לבריכת השחייה שבבואנוס איירס.
סביב הבריכות היו כרי דשא רחבים ואנו נהגנו להתרחץ בבריכה ולערוך פיקניק על הדשא. פתאום, תוך כדי הנשימות העמוקות וההרפיה, הרחתי את ריח לביבות התרד שאימא שלי נהגה להכין לפיקניקים הללו. ראיתי את אימא שלי מרימה את שולי שמלתה וטובלת רגליה בבריכה וחזרתי לתחושה המופלאה של ילדה מוגנת ומאושרת ששום-דבר בעולם לא מאיים עליה ולא מטריד את נפשה. זה היה לי כל-כך טוב!!!".

כל שבוע בתום שעה של תרגול, כשנכנסנו להרפיה, תוך כדי נשימות ארוכות, סיפרה לי על תחושות העונג שממלאות אותה כל פעם מחדש.

אין ספק שבעזרת היוגה הנשימה חזרה אולגה לחוות תחושות אושר ונועם, למרות הזיקנה ואולי בזכותה.


~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

חלפו 6 שנים מאז כתיבת השורות הנ"ל, בינתיים אולגה חוותה לפני שנתיים אירוע מוחי בגינו איבדה את שיווי המשקל שלה והפסיקה להגיע לשיעורי היוגה.
מידי פעם שלחנו דרישת שלום זו לזו אבל היה קשה לשוחח איתה ממש כי יכולת הדיבור שלה נפגמה.
השבוע, נגשה אליי חברה קרובה שלה ומסרה לי שאולגה נפטרה. אחזתי את שתי ידיי על ליבי והבעתי צער עמוק. הרגשתי כאילו אבדה לי בת משפחה. החברה סיפרה שאולגה הייתה מחוסרת הכרה מספר ימים לפני מותה אבל בימים האחרונים של השפיות לפני שההכרה נדדה, דיברה פתאום ללא הרף על מינה ועל היוגה שעשו לה את הזקנה למעונגת וזה הזיכרון שמלווה אותה בימיה האחרונים...