יוגה-תרפיה סיפורי מקרים

פיברומיאלגיה - תסמונת הכאב הכרוני

noreply@blogger.com (Mina) — Wed, 25 Mar 2009 12:15:00 +0000

קול רך ונשי קידם אותי בשיחת הטלפון הראשונה שלנו: "שלום, שמי גילה, אני פונה אליך לעזרה בעקבות המלצה"... וכו'
בפגישה שלנו פנים אל פנים התוודעתי לאישה כבת 50, גבוהה ועגולה, רכה מבפנים וגם מבחוץ... התלונות שהשמיעה באזני בשיחת הטלפון שלנו אודות יקיצות רבות בלילה, תחושת מתח וכאב כרוני במפרקים, נוקשות בשרירים ושינויים תדירים במצב הרוח, כל אלו לא ניכרו בפניה שקבלו אותי באור ובשמחה.

גילה חוותה כמה אירועים קשיים בחייה. היא התאלמנה בגיל צעיר, גידלה לבדה את ילדיה ואז חלתה בסרטן השד. עתה, כשהיא סוף- סוף הכריזה על עצמה כמי שהבריאה לחלוטין מסרטן, תקפו אותה תופעות מדאיגות והיא מצויה בעיצומן של בדיקות קונבנציונאליות לאיבחונן. גילה מרגישה כמו קורבן...
בבדיקות נמצא כי מערכת החיסון שלה מתפקדת באופן מאוזן, לא נתגלו גם סימני דלקת בשרירים ונשלל גורם זיהומי בגוף.
ההפרעות שחוותה ברצף השינה מאפיינות כל כך הרבה נשים בגיל המעבר כמו גם השינויים במצב הרוח אך להפתעת הרופאים לא נמדדו רמות הורמונאליות מתאימות לכך בבדיקות הדם, מה גם שהמחזור שלה מופיע עדיין בצורה סדירה, כך שנשללה גם אבחנה שמקשרת אל מנופאוזה.
גילה הרגישה שיש איזשהו קשר בין הכאבים והתחושות לבין כריתת השד. בעקבות בדיקה גופנית שסרקה נקודות כאב שונות בגופה, ואחרי ימים של ייאוש וכאב, העלה הראומטולוג את ההשערה: "פיברומיאלגיה", "תסמונת הכאב הכרוני", "דאבת שרירים". זוהי תסמונת קלינית של כאב מפושט המסתמך על תלונות סובייקטיביות של הסובלים ממנה.
אמות המידה לאבחנת המחלה הן נוקשות ומוגדרות בדיוק רב: רק אם קיים כאב ב11 מתוך 18 נקודות רגישות בגוף, כולל כאבים במותניים, בצוואר, בעמוד השדרה ובחזה, ולמשך חודשים רבים, רק אז תאובחן הפיברומיאלגיה.
והיא אכן אובחנה אצל גילה.
זוהי מחלת מפרקים ושרירים (פיברו= סיב, מיאלגיה= כאבי שרירים) שפוקדת בעיקר נשים. המחלה עלולה להופיע בכל גיל אך שכיחה בעיקר אצל נשים בנות 30-50.
התסמונת מאופיינת בכאב ונוקשות ברקמות הרכות כולל שרירים, גידים (שמחברים את השרירים לשלד) ורצועות (שמחברות את העצמות זו לזו).
הטיפוסים שלוקים במחלה הם בדרך כלל פרפקציוניסטים באפיים, שאפתניים ומסורים באופן מושלם לתפקידם במסגרת העבודה או במסגרת המשפחתית. הסימפטומים של המחלה מופיעים כאשר נסדקת השלמות הזו ונפרץ מנגנון ההגנה שלהם כך שאינם יכולים להכיל את הכאבים.
כשפיברומיאלגיה מופיעה אצל גברים היא בדרך כלל ממוקדת בפנים או בכתפיים ומקורה, כמו אצל נשים, בלחץ פיסי או נפשי, בשינה בלתי מספקת, בחשיפת יתר ללחות או קור או בסמוך להופעת אוסטיאוארתריטיס (דלקת פרקים). נשים אחרי אירוע טראומטי, כמו לדוגמא כריתת השד אצל גילה שהיא טראומה רגשית ופיסית כאחד, יחושו את התסמונת בעיקר בגב התחתון, בברכיים, בחזה, בקשת הצלעות, בכתפיים, בצוואר ובעת שינוי תנוחות.
גילה מספרת כי השינה שלה חסרת מנוחה ולעיתים היא נרדמת רק לפנות בוקר וקמה ליום חדש עם תחושות של דיכאון, תשישות, מערכת עיכול רגישה מאוד, הפרעות בריכוז ובזיכרון וסחרחורת.
כניעה לתסמיני המחלה ותסכול לנוכח חוסר האונים שמגלה הרפואה הקונבנציונאלית מולה, אלו תחושות שעלולות "להפיל" את הלוקים בתסמונת... גילה לא ויתרה! היא נרשמה ללימודי נטורופתיה ומיד שילבה בתפריט שלה תוספים אנטי דלקתיים כמו MSM שהוא משכך כאבים אנטי דלקתי, מגביר זרימת דם וחשוב לבניית רקמות חיבור, מגנזיום, סידן, מנגן, ואבץ שחשובים להפחתת כיווצי השרירים ומרגיעים סטרס, מסיעיים לתקינות השלד והשרירים וחיוניים לריפוי רקמות מגורות אומגה 3 שמחזק את הלב וכלי הדם או – גלוקוזמין שהוא חומר גלם לייצור רקמות חיבור וחומרים נוספים שהם אנטי אוקסידנטים המנטרלים רדיקלים חופשיים. היא הוסיפה לנ"ל צמחי מרפא אנטי דלקתיים שעובדים גם על מערכת החיסון ומערכת העצבים כמו: סימיסיפוגה קמומיל, וולריאנה ג'ינסנג ופסיפלורה וכך השפיעה גם על איכות השינה שלה וגם על החרדה ומצבי הרוח. במזון שאכלה נמנעה מסוכרים, חיטה, סולניים, בשר אדום, מלח, קפה, אספרטיים, מונוסודיום גולטמט ועוד...
היא החלה לצרוך מזון מלא ולא מעובד ומשומר, ירקות טריים ירקות עליים מזונות עשירים בסיבים תזונתיים (שיבולת שועל, אורז מלא, זרעי פשתן, כורכום, שמן זית ועוד. לאספקת אנרגיה לשרירים הירבתה לאכול חלבונים מקטניות, אגוזים, דגים, עוף והודו.
למזונה הוסיפה גם חיידקים פרוביוטיים לשמירה על סביבה חיידקית תומכת במעיים ונוגדת קנדידה.
לצד לימודי הנטורופתיה השתלמה בקורס פרחי באך ולמדה להכין לעצמה תמציות מותאמות לאישיות שלה, למצב האנרגטי שלה ולמחלה. פרחי הבאך עזרו לה להגנה הכללית על הגוף והנפש, למניעת תשישות ולהגברת האופטימיות.
לצד כל אלה הירבתה לקבל עיסויים שהקלו במידה מסויימת את הכאב וחיפשה פעילות גופנית להנעת המפרקים ולהפחתת הסטרס. גילה בחרה ביוגה מתוך אינטואיציה אישית שלה ולמורת רוחם של הרופאים שטיפלו בה.
אני סמכתי על היוגה שלא תטפח את הלוחמה העצמית של מערכת החיסון כנגד הגוף (פיברומיאלגיה מוגדרת כמחלה אוטו- אימונית בה מערכת החיסון קמה כנגד הגוף עצמו) , אלא תעורר ותעודד את כוח הריפוי העצמי של גילה ותזרים בנימי גופה ונפשה רעננות וכוח- חיים.
האמנתי שהיוגה תאזן את שראוי להיות מאוזן ותיצור מאגרים של אנרגיה לטובת רגעי כאב או משבר.
המפגשים הראשונים שלנו היו בשיעורים פרטיים בהם עבדנו על המפרקים בלבד. תרגלנו למעשה חלקיקי תנוחות יוגיות עם נשימה למפרקים.
ביצענו תנוחות מיוחדות לכתפיים, שאפנו אל כל כתף בנפרד כאילו יש ריאה קטנה בתוך מפרק הכתף, ובכל נשיפה פינינו פסולת ונוקשות שנתקעו במפרק הכתף.כך גם התייחסנו אל מפרקי הירך בהם "התגורר" לו כאב קבוע ומציק במיוחד.
בעת התרגול הוליכה אותי שולל הגמישות שלה ואכן במפגשים הראשונים שלנו עברנו טיפה את הגבול. כל כך בקלות היא ביצעה את "המחרשה" ואת "הדג"... עם הזמן "למדתי אותה" והקפדתי עליה שלא תהיה תלמידה חרוצה מידי. משהו שקשור גם לאופי שלה.
בכל שיעור השפענו בעזרת פיתולים יוגיים על עמוד השידרה שלה וכך "ליטפנו" את מערכת העצבים כולה ואת כלל האברים הפנימיים בגוף וכך מנענו מהם עומס יתר. העבודה שלנו עם היוגה הייתה כמו "החייאה" לאברים הפנימיים שלה, לשלד ולמפרקים.
הבאנו תועלת לגוף כולו, מנענו לחצים תיקנו נזקים, פינינו פסולת ואפשרנו תפקוד יעיל של כל המערכות וקשר הרמוני ביניהן.
בתום כל שיעור שהנחיתי הרפייה ומדיטציה ראינו הפוגה מיידית בתסמינים,לאט- לאט חשה גילה שמערכת העיכול שלה מתייצבת ושקטה יותר, השינה שלה משתפרת ותחושת העייפות הכרונית מתפוגגת. הגוף כאילו מתנקה.
שתינו הרגשנו שעוררנו גם את היכולת של הגוף לרפא את עצמו ולהכיל באופן רגוע ושלם את כל יתר השינויים שהביאה גילה לחייה מתוך רצונה הכן להבריא.
חלק מהשינויים היו העיסויים העדינים ("עוצמת הרכות") שזימנה לעצמה פעם בשבוע בנוסף לשני שיעורי היוגה השבועיים שלנו. בפגישות שלנו המשכנו לנטרל את הכאבים ולשחרר מתוך הגוף בעזרת מתיחות והרפיות, פיתולים ונשימות את סימני המחלה וכך הבאנו תועלת גם לרקמות החיבור שנפגעו, גם למערכת העצבים הרגישה וגם לשלד. המערך האנרגטי של גילה, המערך הפיסי, הרגשי וגם החשיבתי יצאו נישכרים לאין ערוך.

סוגים שונים של נשימות יוגה משקמות הפכו להיות בנות בית אצלה.
נשימת הנחיריים המתחלפת אותה תרגלה בבית יום- יום איזנה אותה ריגשית וסייעה למערכת החיסונית שלה להתאפס על עצמה מחדש, נשימות המפוח עזרו לה בבקרים בהם לא הצליחה "להתניע" והנשימות היוגיות המלאות עם נשיפות לוחשות עזרו לה להירדם בלילות ולפנות מהגוף מחשבות מיותרות ופסולת רגשית.
החלטנו ביחד שאין יותר צורך בשיעורים הפרטיים ומעתה הצטרפה לקבוצה שמתרגלת יוגה פעמיים בשבוע.
...באותה עת התבשרה גילה על אסון נוסף שפקד את משפחתה המורחבת וכל המגדל אותו בנינו בתשומת לב ובהקפדה והתמדה, איים שוב לקרוס.
טראומות רגשיות הן מקפצה רצינית לפיברומיאלגיה.
כדי למנוע את הנפילה של גילה חבשתי את הכובע הנוסף שלי, כובע המאסטר לרייקי וחשפתי אותה לתורת הריפוי הקסומה של הרייקי. חנכתי אותה בטקסיות מרגשת לרייקי 1+2 כדי שתוכל להיות מטפלת לעצמה ולזולתה.
אין לי ספק שההזדמנות הזו עם כל הכאב שהיה כרוך בה העניקה לגילה מתנה נוספת בדרך שלה אל הריפוי העצמי ולצד כל זה גם אפשרה לה נתינה ללא סייג לזולתה.
בימים אלה גילה מאוזנת ושופעת עשייה חיובית.
היא יודעת שעליה להתמיד ולהשתמש בכל הכלים שלרשותה כדי לשמר את מצבה המשופר.
אם אכן תקפיד על אורח החיים הזה, היא תהיה בריאה וחזקה לתמיד ואני אהיה שם לצידה ככל שתחפוץ.

(דום נשימה בשינה (אפניאה

noreply@blogger.com (Mina) — Tue, 16 Sep 2008 15:43:00 +0000

צורת חיים בריאה, דורשת איזון בין הצד האקטיבי והצד הפסיבי. בקצב המטורף של העלום המודרני, ההכרה שלנו מופגזת ללא הרף בגירויים ורבים מאיתנו מבלים חלק גדול מחייהם, אפילו בשנתם במצב של מתח גופני ומנטאלי.
עייפות יתר וניצול יתר של מערכות הגוף כולל מערכת העצבים, ימנעו שינה בעלת כוחות החלמה טבעיים.

כשהגוף מיומן בפעילות כגון יוגה, כשהוא פועל בהרמוניה ומושגת שליטה הן על המערכת הגופנית הפיזית והן על המערכת האנרגטית הפנימית, אז אפשר לשחרר מתח בעזרת הרפיה תודעתית והשינה המרגיעה, המיטיבה, תבוא באופן טבעי.
השינה היא ברומטר רגיש למצבו הנפשי של האדם. ברומטר זה, מגיב במהירות רבה למצבי מתח וחרדה לפני כל מערכת גופנית אחרת.

תנוחת הרפיה בטרם שינה ובצידה אוטוסוגסטיה בהנחיה של קלטת או מוזיקה ובליווי נשימות קצובות, יובילו לשקט, שלווה ושינה בריאה שהיא בעלת השפעה מכרעת הן על הגוף והן על הנפש.

ללא שינה, המערכת הגופנית/ אנרגטית יוצאת משיווי משקל, מופרים התפקודים של המנגנונים המורכבים השומרים על הויסות והיציבות של הסביבה הפנימית של האורגניזם, דבר שעלול להסתיים בכשל מערכות ובמוות.

חסך בשינה יגרום אף לשינויים התנהגותיים, לחוסר ריכוז, לקוצר רוח, לחשיבה לא ממוקדת, לחוסר מקוריות ויצירתיות, לאפאטיה ולפסימיות.

הפרעות נשימה בשינה הן הסיבה העיקרית לחוסר שינה.
אדם הסובל מתסמונת דום נשימה בשינה מפסיק לנשום מספר רב של פעמים במשך הלילה וחייו נמצאים לכאורה בסכנה מתמדת. אולם מנגנוני הבקרה של המוח גורמים לו למזלו להקיץ בסיומה של כל הפסקת נשימה. בעקבות ההתעוררויות הקצרות שבהן מתחדשת הנשימה, אין כניסה למצב של שינה עמוקה מה שמותיר את האדם הזה עייף, זועף, חסר ריכוז ונטול אנרגיה.
תרופות לעידוד השינה אסורות במצבו מכיוון שהן מדכאות את פעילות מרכז הנשימה במוח ולכן אף יחמירו את הפסקות הנשימה בשינה.

לעיתים קרובות, מי שסובל מדום נשימה סובל גם מנחרות טורדניות בין עצירת נשימה אחת לשנייה ונושם מהפה במקום מהאף מה שמפחית עוד יותר את סיכוייו לנוח ולאגור כוחות בשנת הלילה.

במחקרים נמצא כי תפקידה של שנת החלום בתוך שנת הלילה היא לארגן את מאגרי הזיכרון המוחיים, לעשות בהם סדר, " למחוק מן הרשת" פרטי אינפורמציה שאינם חיוניים ורק מעמיסים את הרשת ויוצרים "פקקים" במאגרי הזיכרון.

החלום מנפה את מאגרי המידע הללו ובמצב של דום נשימה בשינה שאינו מאפשר את שנת החלום במלואה יגרום לשיבושי חשיבה קשים ולשיבוש תהליכי הזיכרון, ריכוז ומיקוד.

" הנשמה שנעה בעולם החושים ושומרת על החושים בהרמוניה, מוצאת לה מנוחה בשקט"... (חכם הודי)
השינה שהייתה משולה מאז ומתמיד למעין הפרדות זמניות של הנשמה מן הגוף לצורך צבירת אנרגיה, כמו ניתוק הגוף מתחושות או ניתוק המוח מן הגוף- מביאה אותנו בסיומו של לילה לתחושות של רעננות, מתח נמוך, אנרגיה גבוהה, ראש צלול, חשיבה בהירה וראיה חדה ואופטימית של העולם סביבנו.

חוקר שחקר את סוד בריאותם של השבטים האינדיאנים בערבות אמריקה במאה הקודמת מצא כי בניגוד לאדם הלבן האינדיאנים ישנים בפה סגור ונושמים אך ורק מהאף. האינדיאנים נהגו לסגור את פיות ילדיהם בשינה כדי להרגיל אותם לנשום רק מהאף וכך נוצר גזע בריא וחסון לאין שעור בהשוואה לבני הגזע הלבן שנשמו בפה פעור וגרו בערים דחוסות זוהמה.

שיבוש בזרימת האוויר דרך האף שהוא האיבר הראוי לנשימה גורם לאי יציבות נשימתית בשינה. במקום שקצב הנשימה יהיה סדיר ואחיד, קצב הנשימה ועומקה משתנים בפתאומיות ואז חלות הפסקות בנשימה. שינויים אלו מלווים בחדירת גלי מוח המציינים ערנות (גלי אלפא וביתא במקום גלי תיטא ודלתא) אל בין גלי המוח האופייניים לשינה.

דני בחר בחיים

מיטב המומחים מהעולם צפו בדני כשהוא ישן במעבדת השינה של הטכניון. בשנתו שם שכב על הגב, מחובר לחיישנים ומכשירי מדידה, משמיע נחרות שממש סדקו את קירות המעבדה. אולם, החלק היותר מפחיד בסצנת השינה שלו היו הפסקות הנשימה הקצרות. המומחים צפו במאמץ האדיר שדני משקיע במאבק שלו לחדש זרימת חמצן למוח במאמץ לצאת מן המצב של דום הנשימה הרגעי בניסיון נואש לחדש את זרימת האוויר. לעיתים ממש התרומם על מרפקיו מתוך שינה, כל שריר בגופו היה נמתח, בשעונים נמדדה עלייה קיצונית בלחץ הדם שלו והאצה משמעותית בקצב ליבו.
דני נחר נחירות מטרידות וקולניות כל משך הלילה והגיע לדום נשימה כ- 300 (!!!) פעמים בכל לילה מה שלדעת המומחים השפיע באופן קריטי על איכות חייו. הוא נטה לנמנם בשעות העבודה וכך נקלע פעמים בחייו לתאונות עבודה מסכנות חיים ואף לתאונות דרכים שממש איימו על חייו.
כמו כן סבל מזמן תגובה איטי, מכאבי- ראש עזים, מהתקרחות, מיובש בפה ומחוסר סיפוק בחייו.
רק כשהצורך הכפייתי שלו בשינה במשך היום גבר כתוצאה מאותן יקיצות שקטעו את מהלך השינה שלו, פנה למעבדת השינה בטכניון "שארחה" אותו הרבה לילות לצורך צפייה בשינה ה"מופרעת" שלו.
הנחירות הקולניות שליוו את פריצת החסימה בדרכי הנשימה אחרי כל דום- נשימה כזה נשמעו כמו נחירה קטועה או כמו "דממת מוות" בין רצף נחירות אחד למשנהו.
"דממת מוות" זו היית פסק הזמן של דום הנשימה.
תסמונת דום נשימה בשינה כפי שנצפתה אצל דני היא לדעת החוקרים מחלה קטלנית ממש כמו התקפי לב קטנטנים. מחלה מקצרת חיים.

על פי מחקרי מעבדת השינה שלוש צורות עיקריות לתסמונת:
1. התסמונת המרכזית- בה קיים שיבוש בתפקיד מרכז הנשימה במוח. במצב זה הפסקות הנשימה בשינה, אינן רק הפסקות בזרימת האוויר אלא גם הפסקות בדחף הנשימתי . מרכז הנשימה במוח חדל לפעול למשך 10– 40 שניות, ולכן כמובן חדלה זרימת האוויר.

2. תסמונת חסימתית- בה אין הפסקה בדחף הנשימתי אלא רק בזרימת האוויר בשל חסימה הנוצרת באזור הלוע.

3. תסמונת מעורבת- בה מתחילות הפסקות הנשימה כהפסקות מרכזיות בדחף הנשימתי מן המוח, אך מסתיימות באירוע חסימתי. כלומר, מספר שניות לאחר תחילת אירוע דום להנשימה חוזר הדחף הנשימתי, אך לא מיד מתחדשת זרימת האוויר בשל חסימה בנתיבי האוויר בלוע.

אצל דני אובחנה תסמונת חסימתית בשל חסימה מכאנית של קנה הנשימה עם נחיתה של הלסת התחתונה שלו בעת שינה עמוקה המאופיינת בלאו הכי אצל כולנו בנשימה רדודה יותר.
כשהופיעה אצלו התסמונת החסימתית, פסקה זרימת האוויר, רמת החמצן בדם ירדה, רמת דו- תחמוצת הפחמן עלתה, השינוי שנקלט ע"י קולטנים מיוחדים הרגישים לרמת הגזים בדם, עבר למרכז הבקרה במוח ואז... התחדשה הנשימה.
התופעה באה אצלו לידי ביטוי במאמץ רב של שרירי הנשימה במטרה לפרוץ את החסימה ולכן גם בנחירות קולניות במיוחד. לא מפליא שבבקרים חש דני תשישות גופנית, כושר ריכוז חשיבה וזיכרון ירודים וצורך לישון בשעות היום.
חוסר החמצן הביא איתו גם שינויים התנהגותיים כמו מתח וקוצר רוח, חוסר ביטחון, ירידה אינטלקטואלית והחלשות של הקואורדינציה הויזואלית שלו.
דני הפסיק לקרוא ספרים, נירדם בהרצאות, ויתר על השתלמויות מקצועיות וחי כאילו בכוח האינרציה בלבד. שיער ראשו החל להקריח וגוון עורו הפך אפור וחיוור למרות גילו, 47 בלבד.
במעבדת השינה של הטכניון ניסו להתאים לו מכשירי הנשמה שונים ותכננו עבורו התערבויות כירורגיות אלימות.
באותה תקופה דני התגרש והצטרף לאחת הקבוצות ליוגה שהדרכתי.
כששמעתי את הנשימות שלו תוך כדי התנוחות גיליתי נשימה לא הרמונית, מאומצת וקולנית וכשהנחיתי הרפיה הגיעו גם הנחירות הקולניות... אמא'לה איזה פחד!
ביקשתי ממנו שישאר אחרי השיעור הקבוצתי ובחנתי מקרוב את נשימתו הטבעית.
לא הופתעתי לגלות אצלו (כמו אצל יניב עליו כתבתי במאמר אחר), נשימה הפוכה. כלומר כיווץ הסרעפת, החזה והבטן בעת שאיפה תוך השקעת מאמץ רב ואנרגיה מבוזבזת ("פול גז בניוטרל") ובמקביל התרחבות, מאומצת לא פחות, בעת הנשיפה.
מכיוון שעסק גם בריצה ובשחייה, הרגיש לכאורה חזק ובריא אבל המאמץ שהשקיע בנשימות ומיעוט החמצן שקבל כתוצאה מכך, כמו גם מיעוט האנרגיה, גרמו לו לתשישות כרונית. כל ערב הגיע למיטה במצב של אפיסת כוחות והדרך אל הנחירות ודום הנשימה הייתה ברורה.
שמתי לב שמבנה פניו של דני, כמו גם מבנה פניה של אימו אותה הכרתי מאופיין בסנטר קטן ושקוע ולסת תחתונה קצרה במיוחד (גורם תורשתי מובהק, ואכן, גם הבת שלו נוחרת).כשמצרפים את כל הנתונים הללו לרפלקס הנשימה ההפוך ולתנוחת שינה על הגב, התוצאה המתקבלת היא נחירות רמות ודום נשימה.
נוסיף לכך מתח נפשי רב בו היה דני שרוי במשך שנים רבות בשל בעיות בזוגיות שלו וחוסר רצון לחיות חיים חסרי אהבה כפי שכפו עליו הנסיבות, כל אלה חיזקו את הדחף התת-מודע שלו לעצור נשימה, לדומם את המוח, לא להתמודד עם החיים והרגשות, להפוך את המיטה לשדה קרב, למקום של חשבון נפש.
במקרה של דני חברו הגוף הפיסי והנפש הרגישה יחדיו ושיבשו עליו את לילותיו.
הנשימה והשינה הם שני תנאים ראשוניים והכרחיים לחיים איכותיים כך שבטיפול בדני התחברנו לפן הפסיכו-פיזיולוגי והחזרנו קודם כל את הנשימה, את החמצן, את הרצון לשרוד את החיים, ואז תופיע גם השינה הטובה.
ואכן תוך מספר שבועות דני למד לנשוף ולרכך את הבטן תוך כיווץ של הסרעפת כלפי החזה והשאיפה הרחיבה כבר אוטומטית את הבטן התחתונה ואז- העליונה, החזה, הכתפיים ועד המצח. במשך הזמן עלתה רמת האנרגיה בגופו ואפילו הצטברו עודפים של אנרגיה לעת הצורך (לטובת קשרים חדשים בחייו). תוך כדי הנשימות היוגיות המלאות התחבר דני אל כל תא ואיבר בגופו ולאט לאט למד לשים לב אל עצמו, ולטפח רצון חיים חדש, מבטן ועד ראש, מגובה הכליות והמעיים עד גובה הלב והרגש ועד המוח והמחשבות.
אחרי תרגולים חוזרים ונשנים בליווי קלטת אישית שהקלטתי עבורו ובה הרפיה, נשימות ואוטוסוגסטיה (ריכוז בכל איבר, נשימה אל אותו איבר והרפייתו תוך משלוח "שדר" מן המוח אל אותו האיבר), לאט לאט פחתה החרדה שלו מפני הלילות המתישים, ובהדרגה ירד מתח השרירים וקצב הדופק.
דני למד לנשום נכון ורק מהאף, למד לשלוט בטכניקה של ההרפיה אפילו בעת הערנות מספר פעמים ביום ואז היה לו קל יותר ליישם את השיטה לפני השינה. הוא הפך להיות יעיל יותר, פעיל יותר, אנרגטי ומלא סיפוק מחייו. במקביל, למד לשחות שחייה יוגית במקום השחייה הרגילה אליה היה רגיל עד כה. שחייה יוגית היא שחיית חזה תוך שאיפה עמוקה מן האף (הפה סגור כל משך השחייה), הכנסת הראש מתחת לפני המים למשך 4-7 תנועות וחוזר חלילה למשך 20 דקות.
דני גילה שהשחייה מעשירה את גופו כל בוקר בחמצן ואנרגיה למשך כל היום והוא מגיע ערני יותר ורגוע יותר אל שעות הערב. פעם בשבוע הוא מתרגל שעה וחצי יוגה במסגרת הקבוצה ולאט לאט פסקה לחלוטין תופעת דום הנשימה בלילה וכשהוא ישן על הצד הוא לא משמיע אפילו נחירה קלה. במקביל, הפחית דני מזון שומני וכבד מן התפריט שלו, הירבה באכילת דגים, דגנים מלאים, ירקות ופירות, שתה סוגים שונים של תה מרגיע נטול קופאין (פסיפלורה, קמומיל ולבונה), דאג שיהיו בסביבתו שמנים אתריים כמו לבנדר ותמציות פרחי באך שנועדו להרפיה ולרגיעה וכך עבר בשלום את תקופת הביניים בין חייו הקודמים המתוחים ועוצרי הנשימה (כמעט עד מוות), לבין חייו החדשים רווי החמצן, האנרגיה והאושר.
ומאז דני נושם וחי בשלום, אוהב את עצמו ואותנו.

אישה צעירה באפיסת כוחות

noreply@blogger.com (Mina) — Mon, 19 Nov 2007 10:08:00 +0000

("תסמונת העייפות הכרונית" או: "מחלת היאפים")

אורית, עובדת סוציאלית בעיסוקה, בת 40, גבוהת קומה, ורזה (רזה מידי...?) סיפרה לי בשיחתנו הטלפונית על מחלתה, תסמונת התשישות הכרונית
(C.F.S: Chronic- Fatigue- Syndrome) לדבריה, קשה לה לקום בבוקר מהמיטה, מצב הרוח שלה ירוד ללא סיבה ניכרת, לחץ הדם שלה נמוך, התיאבון לא משהו, פיק ברכיים מלווה כל מאמץ פיסי, היא חסרת מוטיבציה, נוטה לשכוח פרטים חשובים, לעיתים מזומנות פורצת בבכי בשל סיבות לכאורה שטותיות, עור הפנים שלה חיוור ונפול, מאגרי הברזל לפי הבדיקות ממש מרוקנים והיא אנמית ובעיקר עייפה... עייפה... עייפה.
בביקורה אצל שני רופאי משפחה שונים נשללו מחלת הנשיקה, טרשת נפוצה, פיברומיאלגיה, סרטן ורשימה שלמה של מחלות גוף ונפש.
אצל הפרופסור המומחה אותו ביקרה ברוב תסכולה באופן פרטי ותמורת סכום נכבד, קבלה אישור לאבחנה של רופאת המשפחה: " תסמונת העייפות הכרונית".

במפגש הראשון שלנו פנים-אל-פנים ראיתי לפני אישה צעירה אבל נפולה, כמו ניצן שנבל בטרם עת.
אחרי תשאול קצר, ביקשתי מאורית שתשכב על המזרון ותניח את יד ימינה על הטבור ואת היד השמאלית שלה מעל הלב. יחד היבטנו בנשימות שלה שהן כלי איבחוני יוצא מן הכלל, כלי שאינו משקר לעולם.
גם מבלי להיות דקת אבחנה וחדת חושים כפי שאני, ניתן היה לראות את דלות הנשימה שלה. הבטן שלה, עליה הניחה את כף היד הימנית, זזה בתנועות קטנטנות, כמעט בלתי נראות. קצב הנשימה היה מהיר וכל שאיפה הייתה רדודה ודלה ממש כמו שנושם פג זעיר באינקובטור.
היד שנחה על החזה, לא זזה בכלל. בדפוס הנשימה של אורית החזה בכלל לא משתתף.
התחלנו לאט-לאט להגדיל את השאיפה אל הבטן. היד המונחת על הבטן הרגישה מיד בהבדל. גם הסרעפת נכנסה לפעולה.
השלב הבא היה להגדיל את השאיפה אל החזה . הידיים המונחות על הבטן והחזה היו המדד שלנו לאורך השאיפה ולהיקף שלה. הריאות יכולות להכיל אבל הגוף לא משתף פעולה. הגוף לא נושם. הגוף לא חי...
כעבור חצי שעה אורית נשמה נפלא. לפחות הצלחנו לתרגל דפוס נשימה חדש ומופלא. עכשיו נראה כמה זמן ייקח לגוף של אורית לוותר על הדפוס הישן.
בעת המנוחה הסתכלתי על השיער הגלי שלה ושאלתי אותה אם היא סובלת מנשירת שיער. "איך ידעת?!" היא עונה לי. נשימות רדודות לא "מגיעות" אל שורשי השערות, אל קצות הגוף, והיה לי ברור כשמש שתופעת הנשירה מוכרת לה. והיא מוסיפה: "למרות כל התכשירים בהם אני נעזרת, השיער שלי נושר ממש קבוצות קבוצות". הוא לא ינשור יותר, הבטחתי לה.
אורית ביקשה להבין בשלב הזה מדוע היא נושמת כל כך גרוע? למה קרה לה ה"קילקול" הזה?
הסיבות יכולות להיות רבות.
יכולה להיות דפורמציה של מערות האף מתאונות או פגיעות פיסיות אחרות, אפשר שהסטרס בעבודה עוצר נשימה, יכול להיות חוסר רצון לחיות ( לא עלינו) בגלל טראומה כלשהי בילדות, בנערות, או בבגרות ואז נעתקת הנשימה, יכולה להיות פגיעה ביציבה שגורמת לכתפיים לשקוע קדימה ולחסום את החזה,יכולה להיות חרדה, בהלה או כעס עצור שמקצרים את הנשימה, יכול להיות זיהום אוויר בסביבה או עישון פסיבי ואז הנשימה לא נעימה והיא מתקצרת מאליה, אפשר שמישהו מחקה את אחד ההורים או את בן הזוג ובמשך הזמן מאמץ דפוס נשימה קלוקל, וכן הלאה וכן הלאה.
בחלוף הימים והשנים הנשימה החסרה הופכת לנו להרגל ואז לא משנה מה הייתה הסיבה המקורית, התוצאה תמיד דומה והרסנית. ומה שמדהים הוא שסיבות רגשיות או סיבות פיסיות פרוזאיות לחלוטין - כולן גורמות את אותו הנזק.
ולענייננו... התחלתי לתרגל עם אורית תנוחות שיקום כדי לחבר תנועה ונשימה, אותו חיבור הרמטי האופייני כל כך ליוגה, אותו חיבור המתחיל את הקשר בין הגוף לנפש. במנוחה בין תנוחה לתנוחה שאלתי אותה אם יש לה ילדים. "כן שני ילדים. האחד בן 14 ואת השני בן השלוש הריתי אחרי קושי רב וטיפולי פוריות. מעניין למה את שואלת?"
כשמאגרי האנרגיה של הגוף כל כך דלים בגלל נשימה רדודה ושטחית, הגוף משתמש במאגרים הללו לצרכים הקריטיים בלבד, חילוף חומרים, מחזור הדם, ניקוז רעלים, מערכת חיסון וכו'. הצורך בהריון אינו קריטי ואינו פיקוח נפש. לכן, כשאין די אנרגיה במאגרים, כשאין סינכרון של המערכת האנדוקרינית, אין איזון הורמונלי ואין הריון!! לגוף אין כוח לפרויקטים מיוחדים.
אורית נותרה עם פה פעור למשך דקה ארוכה.
שכנעתי אותה ברוך שלא תאשים את עצמה על שלא אבחנה את דלות הנשימה שלה בשנים בהן ניסתה להרות, הרי גם רופאים מנוסים איתם הייתה בקשר לא עשו זאת בשבילה...
בתום השיעור רשמתי לה שיעורי בית. מידי יום עליה לתרגל שתי תנוחות שעובדות על שיקום הגוף והנשימה.
גם אם לא נפגש יותר לעולם, כך אמרתי לה, היא תהיה בריאה וחסונה אם תקפיד על התרגול והנשימות. חבל רק שהרופאים שלה לא מקבלים הכשרה ביוגה.
מאז, אנחנו נפגשות פעם בשבוע. הצבע חזר ללחיים של אורית והיא הולכת ומשתקמת. לפעמים היא מוצאת עצמה שוב בנפילות של אפיסת כוחות אחרי שעות שלא ממש נשמה. ( הדפוס הישן עדיין מופיע באופן ספונטאני כשהיא לא מרוכזת. ) במשך הזמן דפוס הנשימה החדש, אותו היא מתרגלת מידי יום, משתלט ועוזר לה להבריא. בעצם... מעולם לא הייתה חולה.

נעתקה נשימתה

noreply@blogger.com (Mina) — Tue, 14 Nov 2006 14:46:00 +0000

שוש היא אישה גדולה תרתי משמע, מותיקות עמק יזרעאל, אישה ששילבה בחייה עבודה חקלאית עם מקצוע אקדמאי ומעורבות חברתית בקהילה.
במשך שנים רבות גררה איתה את מחלת הסוכרת וכשהלכה ראייתה ונחלשה כתוצאה מן המחלה, בחרה לגשת לניתוח בשתי עיניה, ניתוח שהותיר אותה למרבית האסון עיוורת לחלוטין.
העיוורון לא הכניע את שוש, היא המשיכה להיות פעילה ככל יכולתה ו"סייע בידה" בעלה שאכן תמיד אוחז בידה בנאמנות.
בחלוף כמה שנים הרגישה שוש שהנשימה שלה כבדה ורדודה, שהשינה שלה מלווה ביקיצות מרובות עם תחושה איומה של חנק ושכוחה הפיסי הולך ואוזל.
הבדיקות הרפואיות לא הראו כל בעיה. כשהביעה את דאגתה בפני אחת משכנותיה היפנתה אותה השכנה אלי.
כשפגשתי לראשונה את שוש בביתה ראיתי לפני אישה יפה על אף גילה המתקדם, אישה דעתנית ואופטימית.
היא כמובן לא ראתה אותי ולכן במשך כל התירגול בשכיבה על השטיח ליויתי את ההנחיות שלי במגע יד.
עבדתי איתה על נשימות בטן, על חיבור בין תנועות פשוטות לנשימות ולאט-לאט התחוורה לנגד עיני הסיבה לקוצר הנשימה שלה, לעייפות, ליקיצות הליליות ולחולשה. כמו אסימון שנופל, כמו שלט ענק ומואר הופיע לי באינטואיציה הביטוי : " נעתקה נשימתה".
לפתע היה לי ברור המהלך הלכאורה ציורי שעברה הנשימה שלה מרגע העיוורון הפתאומי שנכפה עליה.
כל צעד שלה, כל פניה של הגוף, כל התכוונות שלה לעשייה כלשהי נעצרו לפני הביצוע בשל מבוכת העיוורון.
החשש שלה מחללים בלתי מוכרים, מהליכה בשבילים בכפר בהם רבות המהמורות, הפחד משטיפת כלים עדינים, מבישול, משיחות עם אנשים לא מוכרים מבלי לראות הבעות פנים, כל אלו היו מלווים בעצירת נשימה קלה, במבוכה, בפחד, בחששות.
וכך במשך הזמן, גם אם שוש היתה ועודנה אישה חיובית, חייכנית ואופטימית, הנשימה שלה הגיבה במקומה על התהליך.
מרגע שהבנתי זאת ידעתי בליבי שאנחנו בדרך הנכונה.
עבדנו פעם בשבוע למשך כמה חדשים, שיכללנו את נשימות הבטן והפכנו אותן לנשימות יוגה מלאות, הוספנו פיתולים בשכיבה עם נשימות מותאמות וריכוז בעמוד השידרה כאילו הוא נושם (עזרתי לה לרדת ולשכב על השטיח בסלון מה שלא עשתה לדבריה שנים רבות) , הרחבנו את הריאות שלה שהצטמקו קימעה (ואז גם נזכרה בחיוך שבצעירותה נהגה לנגן במפוחית והיתה לה תכולת ריאות מדהימה ), "סחטנו" את עמוד השידרה כדי שיגיב לכמויות החמצן והאנרגיה האדירות ששאפה פתאום ושיזרים את האנרגיה הזו לכל הצ'קרות, שיפרנו את תנועת המיפרקים ש"החלידו" בשל ישיבתה הממושכת על הכורסה החביבה עליה והעזנו אפילו לחזק את הרגליים ואת היציבה בתנוחות עמידה במרכז החדר כשאני תומכת בה בעדינות ובאהבה.
לאט-לאט חזרה שוש לצעוד בשבילים של הכפר כשבעלב לצידה . כל שבוכ קבענו אתגר חדש להליכה מרוחקת יותר. את ההליכה ליוותה שוש בנשימות קצובות ועמדה באתגרים בגאון.
באחד הבקרים כשהגעתי אליה קבלה את פני בצהלה: מינה את לא תאמיני ! קרה לי נס! נפתחו לי הנחיריים! אני נושמת בחופשיות! לא התעוררתי אפילו פעם אחת הלילה!
לי היה ברור מעבר לכל ספק שאין לה בנחיריים שום חסימה שגורמת לה לתחושת חנק בלילות אבל חיכיתי בסבלנות שהיא תגיע בעצמה אל ההכרה הזו.
מאז שוש מתרגלת מידי יום נשימת נחיריים מתחלפת, נשימת יוגה מלאה ואודג'י (נשימה גרונית לוחשת). היא חזרה לצעוד עם בעלה, לשחות בבריכה של המושב ולהתעמל בחוג ההתעמלות בו השתתפה בעבר.
לאחרונה נפרדנו בהתרגשות ואני כבר מתגעגעת אליה כי כמידת הכח שהיא ספגה ממני כך ספגתי אני ממנה.

הזדהות עד מוות

noreply@blogger.com (Mina) — Tue, 14 Nov 2006 14:44:00 +0000

כשגלורי בקשה להצטרף לאחת הקבוצות שלי, היא דאגה לעדכן אותי ולהזהיר כי שלוש מורות ליוגה בארה"ב, משם הגיעה, ניסו לעזור לה לשפר את הנשימה שלה ולא הצליחו...הרמתי את הכפפה ויצאתי איתה לדרך.
במהלך השיעור עקבתי במבט אחרי ההתנהלות של הנשימה שלה, אחרי שפת הגוף שלה והצורה השונה בה היא נכנסת לתנוחות. ראיתי המון נוקשות בחלק הגוף העליון, מין קיבעון שליוו אותו נשימות רדודות להפחיד!
בסוף השיעור לא שיתפתי אותה בתחושות הקשות שלי ונתתי לה שיעורי בית למשך שבוע עד פגישתנו הבאה.היא אמורה לתרגל נשימות בטן כשכפות הידיים מונחות משני צידי הטבור, אמה נוגעת באמה.בשאיפה, כשהבטן מתנפחת באופן מלאכותי, האמות מתרחקות זו מזו ובנשיפה איטית הבטן שוקעת ומתכווצת קימעה והאצבעות שוב פוגשות זו את זו. בקשתי ממנה לבצע נשימות בטן במשך מספר דקות – שלוש פעמים ביום – רצוי כשהקיבה ריקה – עד שנפגש.
כשנפגשנו היתה גלורי קצת מסויגת מן התוצאה אך בקשתי ממנה לבטוח בתהליך ולהמשיך איתי בשביל בו התחלנו לצעוד.
כשהבטתי בה במהלך השיעור כבר ראיתי שיפור בעומק הנשיפה אך השאיפות היו עדיין רדודות. בתום השיעור אחרי שלימדתי אותה לנשום נשימת יוגה מלאה אל הבטן, החזה ועד הכתפיים , ביקשתי ממנה לתרגל זאת כל השבוע כשכף יד אחת שלה מונחת על הטבור והשניה על הלב.
בשיעור הבא, ראה זה פלא, היה שיפור נוסף בנשימה והצלחנו אפילו לציין לטובה את הבטחון שלנו בתהליך ואת העובדה המבורכת שהיא סומכת עלי ואני סומכת עליה.
להפתעתי, בפגישתנו הבאה גלורי היתה אפופת יאוש, כאילו התיישב עליה ענן.
במהלך השיעור היא פלטה כאילו לחישה סתמית כזו:"קשה לי לשאוף עד הסוף".
ראיתי שקשה לה למלא את הריאות.משהו עוצר אותה, כעין מחסום.
כשניסינו להבין אחרי השיעור מה עומד מאחורי החסימה הזו היא טענה שאין לה שמץ של מושג .
עברנו לפיטפוט חסר משמעות כשלפתע היא מספרת לי על כך שאבא שלה נפטר לפני מספר חדשים כתוצאה מהתקף לב אבל בחייו לא סבל בכלל מבעיות לב אלא מבעיות נשימה. הוא היה ניצול שואה. בהיותו ילד בתקופת השואה לקה בשחפת אותה לא טרחו כלל לרפא וחלק ניכר מהריאות שלו נמק ויצא מכלל שימוש.
במשך כל חייו הבוגרים נעזר במשאפים, במכונות חמצן ובעוד כל מיני אמצעיo תוך שהוא בונה משפחה ועובד לפרנסתו . לפני מספר חדשים לקה בליבו ומת.
בנקודה הזו של הסיפור גלורי פרצה בבכי ושתינו ביחד הבנו פתאום שהיא נושמת כמו אביה ומשתמשת רק בחלק קטנטן מתכולת הריאות שלה בדיוק כמו שהוא נהג לעשות.
מתוך הזדהות עם אבא שלה גלורי לא הרשתה לעצמה מעולם "לקחת אויר" יותר ממנו. ועכשיו כשהיא עמוק-עמוק בתוך האבל שלה עליו ותוך כדי עיבוד הפרידה ממנו, היא מנסה ביחד איתי ללמוד כיצד נושמים נשימות מלאות. הענין לגמרי לא פשוט לה כי ליבה עדיין לא מרשה לה להשלים כבר עתה את הפרידה מאבא שלה האהוב.
התחבקנו בשקט ולא אמרנו מילה נוספת.
בסוף אותו יום התקשרתי לברר איך עובר עליה היום לצד התובנות החדשות שלה. היא סיפרה לי שהבכי נמשך עוד שעות אבל היא מרגישה הרבה יותר חזקה עכשיו.
מאז ועד היום גלורי הולכת ומשכללת יותר ויותר את נשימתה ומכבדת אותה כאילו היתה מראה של נפשה הרגישה.

בן-חור: קם לתחיה

noreply@blogger.com (Mina) — Sun, 17 Sep 2006 13:29:00 +0000

בן-חור ,או כפי שחבריו מכנים אותו, "בנחורצ'יק", היה בן 9 כשטיפס על עץ גבוה, ניתלה על ענף שנשבר, ורק כשאחיו הציל אותו והוא הובהל לביה'ח, התברר שהטחול שלו התפוצץ.
הוא נותח מיד, כרתו לו את שאריות הטחול ומאז ועד היום (בגיל 49) הוא "מסתדר" בלי טחול.
הרפואה הקונבנציונאלית מתייחסת לנתון הזה בביטול אבל תורות הריפוי המזרחיות ה"אנרגטיות" מתייחסות אל החוסר הזה בגישה שונה.
למרות כל זאת, בן-חור צמח והפך לנער בריא וחסון ששיחק כדורגל בכל הזדמנות. בין משחק למשחק לא הקפיד לתת לעצמו דין וחשבון על התחושות המוזרות שחש.
בשרות הצבאי , כשהתעלף בעת תרומת דם, התברר מימצא די מפתיע – לבחור היה לחץ דם גבוה בלי סיבה נראית לעין. אבל, החיים, כפי שכולנו יודעים, חזקים מכל מימצא, בעיקר חיים צעירים ותוססים ובעיקר כשהסיבות בלתי ניראות לעין.
בן-חור המשיך במהלך חייו כאילו הוא בריא לחלוטין. גם אם נרשמו לו תרופות, הוא לא הקפיד לקחתן.
בינתיים התאהב, התחתן והביא לעולם ילד ראשון. ועדיין, בין משחק כדורגל אחד למישנהו העדיף שלא לתת את הדעת על התחושות וכאבי הראש.
בשנים הבאות העסיקו אותו הפרנסה, הקריירה והמשפחה שהתרחבה. בן-חור זכה בבן נוסף.
בגיל 35 התמוטט בפעם השניה. הפעם התגלתה גם דלקת בכליות בנוסף ללחץ הדם הגבוה והלא-מטופל. הפעם מלאי התרופות גדל, התחושה הכללית השתפרה לאין ערוך והוא שוב קם לתחיה, מסעדות, כדורגל, מסעות לחו"ל, זלילה רווית שומנים ועבודה עתירת מתחים.
הקשבה פנימה אל תוך עצמו? הס מלהזכיר!
ואז ביום בהיר אחד כשהוא בערך בן 38 , היה נדמה לבן-חור שהוא קצת מבולבל בעבודה.
הוא כמובן הסיר דאגה מליבו, הכחיש וחיכה ליום חדש. וכך מידי יום חש יותר ויותר חוסר בטחון בעצמו, בילבול שהלך והתעצם, חוסר שיווי משקל והרבה פחד.
הוא החל לשהות יותר שעות בבית ופחות שעות בעבודה. בלחץ המשפחה פנה לעזרה רפואית.
בדיקות שטחיות העלו כי אין סיבה לבילבול והוא התבקש לנוח.
באותו הלילה התעלף ואיבד את הכרתו לזמן ארוך באופן מדאיג. אמבולנס הבהיל אותו לביה"ח הקרוב ושם אובחן מיד ארוע מוחי קשה (תופעת ריכנברג - פגיעה בגזע המוח). הוא איבד שליטה בגופו , איבד את יכולת הדיבור, ההליכה, האכילה והחל במסע המפרך שנמשך חודשים ארוכים לבנייה מחדש של כל מה שהשתבש.
במהלך האישפוז והשיקום למד שוב ללכת, לדבר, לאכול (גם הוושט קרס) ובעיקר למד לקבל עזרה . החוויה היתה טראומטית. כל משפחתו היתה לצידו וכך גם כל האחים שלו. תמיכה מקיר לקיר, והוא היה זקוק לה. מאדם שתלטן וכוחני הפך לאדם כנוע ומתמסר.
כששיחררו אותו לביתו, כל מה שרצה הוא לחזור לביה"ח המוגן והמיטיב. כל-כך פחד שמא יחזור הארוע על עצמו, כל-כך לא סמך על גופו ועל תחושותיו.
לאט-לאט חזר לחיים כשבאמתחתו שאריות הארוע המוחי, לחץ הדם הגבוה והדלקת בכליות שהפכה כרונית.
כשמלאו לו 42 תוך שהוא מנסה להתייצב עם שעות עבודה נוחות, אותתו לו הכליות שלו שמצבן בכי רע. אי אפשר היה להימלט מגזר הדין: דיאליזה שלוש פעמים בשבוע.
יום כן יום לא היה "מבלה" במכון הדיאליזה של בית החולים. במשך חצי יום כל ביקור היתה מכונת הדיאליזה ממלאת את מקומן של הכליות בניקוז נוזלים ופסולת.
בן-חור הוכנס לרשימת המתנה להשתלת כליה, רשימת יאוש כדבריו. כך המתין שלוש שנים כשחייו סובבים סביב רופאים ודיאליזה.
באותם ימים לחשו באזניו כי השתלה פרטית (או פיראטית) בסין או בקפריסין יכולות לקצר משמעותית את משך ההמתנה.
בן-חור פנה לאירגוני תרומות וייסד קרן לטובת המבצע. כספים החלו לזרום והתקווה שוב פרחה.
בין לבין סיפר לו חבר ילדות שלו, שיש לו מורה ליוגה בקבוץ הסוללים שתוכל לעזור.
בן-חור לא ידע מה זה יוגה, איפה נמצא קבוץ הסוללים, ואיזו עזרה הוא מבקש, אבל בלחץ החבר הוא התקשר אלי...
וכך, ביום בהיר אחד מתקשר אלי בחור ושואל אם אני מורה ליוגה. כן, הריני, במה אוכל לעזור ומה שלומך שאלתי. "א נ י ע ל ה פ נ י ם", היתה התשובה שקבלתי. ואני שואלת אותו בתמימות: למה בחור צעיר מגדיר עצמו על הפנים ? "כ כ ה א נ י מ ר ג י ש" - ענה לי.
טוב, למה לי להתווכח עם אדם זר , קבעתי איתו פגישה.
בן-חור התלבט קשות אם להגיע אלי או לוותר, אבל החבר ממש דחף אותו בכוח.
כשהגיע לשיעור הראשון, ראיתי לפני בחור גבוה, שמנמן , שפוף קימעה, מבט עגום בעיניים, הליכה לא ממש יציבה ושפת גוף שמשדרת חוסר בטחון לאו דוקא פיסי.
באזורים החשופים על ידיו ורגליו היו מודבקים פלסטרים בתפזורת בשל פצעים, שהיה גורם לעצמו מחוסר שקט בשעות הארוכות של הדיאליזה.
כשסיפר לי בקצרה את סיפורו, הייתי בהלם והשתדלתי מאד להסתיר זאת מפניו. הוא בעצם לא ידע למה הוא מצפה ממני וגם אני נזקקתי לזמן כדי לאסוף את המחשבות. האינטואיציה שלי
התעקשה לשדר לי מסר ברור: ביחד נמצא את הדרך לחזק אותו לקראת ההשתלה ויהי מה!

התחלנו לבחון את הנשימה שלו בשכיבה על הגב. כמו שהוא הגדיר את מצבו הכללי "על הפנים" כך בדיוק התנהלה הנשימה שלו. במשך מספר שיעורים עבדנו רק על הסדרת הנשימה ועל הכנה לתנוחות יוגה פשוטות. לאט אבל בעיקביות החל בן-חור להפנים את הנשימות המלאות, את השימוש באף בלבד ואת היכולת לצרף תנועה של הגוף לנשימה. צירפנו גם דמיון מודרך לתנועה ולנשימה, שפה שהיתה זרה לו לחלוטין אבל בקלות נשאב אליה, בשל הדמיון הפנימי העשיר שלו והיכולת שלו לצייר בצבעי שמן לוהטים.
בשלב הזה, בן-חור היה כבר מוכן לתרגל יום-יום למשך חצי שעה בביתו. את שיעורי הבית שרשמתי לו היה עליו לבצע בנאמנות כאילו היו מירשם לתרופה מצילת חיים. כזה היה ההסכם שלנו.
החיוך חזר לפניו של הבחור. כשהחבר'ה בבית הקפה השכונתי שאלו אותו מה בדיוק הוא עושה אצלי השיב: אני מתרגל התעמלות אירובית על השטיח. בסדר, לא התווכחתי איתו.
בין לבין הכנסתי בו שינוי בהתיחסות אל התזונה שלו. הדיאטנית בדיאליזה הכינה לו רשימת איסורים.
אבל מה רצוי לאכול?
הצגתי לפניו את המזווה שלי במטבח – עשינו היכרות עם אורז מלא, קינואה, מאש, שמן זית עשוי בכבישה קרה, טחינה משומשום מלא, לחם חי דל קלוריות, ריבת פרי ללא סוכר ועוד ועוד. בלי הרבה מאמץ בן-חור שינה את הרכב הארוחות שלו מאוכל רב קלוריות ודל באנרגיה לתזונה בריאה ואפילו מרזה.

כוח החיים התעורר בו יותר ויותר כשהתחלנו לבצע תנוחות יוגה בעמידה.
המכשול הגדול היה הפחד שלו לאבד שיווי משקל. ביקשתי שילך כל יום לאורך חוף הים לא יותר מ-200 מ'. בשבועות הבאים הגדלנו את הטווח ל-500 מ'. בסוף כל צעדה כזו היה עליו לבצע סט של נשימות נחיריים מתחלפות וכפיפות לפנים (ראש-ברכיים).
במשך הזמן הוא התקדם להליכה של 2 ק'מ וביצע מספר מחזורים רב יותר של נשימת נחיריים מתחלפת בתום כל קילומטר בליווי תנוחות עמידה מורכבות יותר.
הבושה שחש בכל פעם שעוברים ושבים הביטו בו בתמיהה, הלכה ונעלמה. דיברנו ארוכות על ההתייחסות שלו אל עצמו כאל אדם חולה או בריא, ועבדנו בכל שיעור בעזרת הרפיה ודמיון מודרך, על התיידדות עם המחלה, בתקווה לבריאות מחודשת. אפילו הבנו מה השיעור שהביאה איתה המחלה.
כשהרגשנו שאנחנו כבר בדרך הנכונה לקראת ההשתלה, צצה לה בעיה בכבד, וההשתלה בסין נדחתה במספר חודשים. במקום לשקוע בייאוש, הבנו שקיבלנו זמן איכות של מספר חודשים נוספים לחיזוק הגוף והנפש לקראת הפרוייקט (אולי הוא עדיין לא מרגיש בשל להיות בריא...).
במוצאי אחת השבתות, כעבור מספר חודשים, הקשבתי להודעה בטלפון הנייד שלי. זו היתה הודעה מאשתו של בן-חור, על כי נמצאה תורמת ישראלית בת 40 שנפטרה ממחלת לב, ובעלה תרם את איבריה הבריאים. הכליה שלה התאימה ובן-חור הוזעק לבית חולים במרכז הארץ להשתלה דחופה.
וואו כמה התרגשתי!

ההשתלה עברה בהצלחה, ובכל פעם ששוחחתי עם אשתו, היא ציינה בהתפעלות "הוא כל הזמן עושה תרגילי נשימה, הוא נושם נפלא!"
כשהצלחנו לדבר, אחרי מספר ימים, בן-חור אכן סיפר, שהנשימות הצילו אותו ונתנו לו המון כוח להשתקם מהניתוח. כמו כן, חזר ושחזר, לדבריו, את המנטרות החיוביות שנהגתי לשנן באוזניו בעת ההרפייה, בתום כל שיעור.
השיקום היה מהיר ומופלא לכל הדיעות.

בתחילת דרכנו, כשהייתי חוזרת באוזניו על המנטרה "בריא, שמח ושופע אהבה" היה פוקח עיניים גדולות באמצע ההרפייה ומסרב להפנים את המלל הזה. כאילו משהו בו סירב להתמסר למלים.
עכשיו, רצות לו המלים במוח בלי שום חסימה, ברוך השם. כמה פיללנו למצב הזה, סמכנו על האופטימיות, סמכנו על הגוף, סמכנו על התנהלות היקום – והנה זה בא.
בן-חור חזר מההשתלה הביתה, ורק כעבור מספר שבועות חזרנו לתרגל יוגה, בזהירות ובתשומת לב. הוא כבר מומחה גדול בהקשבה לגוף שלו ולתחושותיו.
מאז אנחנו נפגשים פעם בשבוע, לשיעור פרטני, ומתקדמים באיטיות אך בנחישות לקראת חיים בריאים – והיוגה מלווה את ההתחלה החדשה.

צחי - סיפור הצלחה שכמעט נגמר בהתרסקות

noreply@blogger.com (Mina) — Tue, 23 May 2006 16:14:00 +0000

או: כמאמר הפתגם העתיק: התודעה דומה לעפיפון – והנשימה היא החוט המוביל אליו

צחי הוא בחור בן 36, גאון בשטח המחשבים. את הקריירה שלו בענף הזה בנה ללא לימודים מסודרים, ואל המשרה הנוכחית והמכובדת הגיע בכוחות עצמו.

צחי הוא סגן נשיא חברת מחשבים בין-לאומית, נשוי ואב לשני ילדים. כתוצאה מעודף מתחים, כתוצאה מתחרותיות יום-יומית קשה, כתוצאה מהרצון הרב להצליח בתפקיד הרם אליו הגיע וכתוצאה מהמבחנים הבלתי פוסקים בהם העמידה אותו המציאות שיצר לעצמו; נפגמה לאט-לאט התקשורת של צחי בינו לבין עצמו ובינו לבין סביבתו הקרובה. נוצרה תחושה פנימית של ואקום, של בדידות והדרך אל הדיכאון הייתה בלתי נשלטת.

המתח המצטבר גרם לו לעייפות מתמדת, קשיי ריכוז, רגשי נחיתות, פאסיביות, חוסר רצון וחוסר יכולת לפעול, מצבי-רוח קשים, חוסר תיאבון, הפרעות בשינה, אי-הערכה לדברים הטובים שקרו במעגלים הקרובים אליו ולמרבה הפליאה, התגלתה אצל צחי גם הפרעה בפעילות בלוטת התריס.

תת-פעילות של בלוטת התריס (היפו-תירואידיזם) מאופיינת בחוסר של הורמוני בלוטות התריס (T3+T4) האמורים להיות מופרשים על-ידה, להשתלב במערכת הדם ולהשפיע על קצב פעילות הגוף ועל חילוף החומרים שלו. חסר של הורמונים אלה גורם לעייפות קשה, חולשה כללית, יובש בעור ובריריות, דופק איטי, עלייה במשקל – למרות חוסר תאבון, נשירת שיער, חוסר סבילות לקור והפרעות בקצב הלב.
תת- פעילות הבלוטה אצל צחי נבעה ללא ספק כתוצאה מרקע אוטו-אימוני. כלומר, הגוף שלו, בשל המצב הנפשי הקשה והמתמשך בו היה שרוי יצר "נוגדנים" לבלוטת התריס.

התחום הרפואי החדש יחסית הקרוי פסיכו-נוירו-אימונולוגיה, או הפסיכולוגיה של המערכת החיסונית, תחום שלשמחתנו ייקח כנראה חלק חשוב ברפואה העתידנית, טוען, כמו שטענו היוגים מאז ומעולם, כי למחשבות ולתפיסת העולם יש השפעה על הבריאות, על היכולת להחלים ממחלה ואף על מניעת התפתחות מחלות. ככל שהמחשבות ותפיסת העולם חיוביים יותר, ככל שהנשימה נכונה, איטית ומלאה יותר, כך המערכת החיסונית חזקה יותר, תוחלת החיים ארוכה יותר והבונוס הנוסף- אנשים הופכים מאושרים יותר.

הקשר בין נשימה וחשיבה למצב נפשי וחולי עתיק כימי האנושות ומקבל ביטוי בכתבי היוגה מכל הזמנים. אלא שבעבר לא היה צורך בהוכחות מדעיות שיצביעו באופן חד משמעי על הקשר וההשפעה בין הגוף לנפש. הרפואה המערבית המודרנית דחתה את הקשר הזה בשל הצורך האובססיבי של המדע המודרני במחקרים ובהוכחות, והתייחסה אליו כאל פולקלור או אמונה לא – רציונלית. הפתיחות היחסית שמגלה המימסד הרפואי בימינו הביאה לגילויים "חדשים". עתה גם לספקנים שברופאים קשה להתעלם מהשפעת הפן הנפשי על המציאות הפיסית ובעיקר הקשר הבלתי- אמצעי בין המצב הנפשי למערכת החיסון ומכאן להתפתחות מחלות שונות. כבר הוכח מחקרית כי המערכת החיסונית איננה אוטונומית, אלא מושפעת באופן ברור וישיר ממערכת העצבים המרכזית דרך בלוטת יותרת המוח. הקשר בין שתי המערכות נעשה ע"י חומרים המתפקדים כ"שליחים כימיים" וגורמים ליחסי גומלין בין התאים. לחומרים הללו יש השפעה מעודדת, או לחלופין מדכאת, על מערכת החיסון. המצב הרגשי-נפשי הוא הוא שקובע אילו חומרים הגוף ייצר ועקב כך, אילו השפעות יהיו להם.

תופעת הדיכאון נמצאה כגורם מובהק להתהוות חולי פוטנציאלי וכמוה גם הלחץ (Stress) המתמשך.

תגובת גופו של צחי לשינויים הנפשיים, הייתה כמו למצב של סכנה. כמו אותו צייד שרואה מולו חיית טרף והמוח שלו משדר אותות חירום לגוף, האותות העצביים כיוונו את משאבי הגוף של צחי לקראת פעילות שנועדה להישרדות, כלומר לחימה או בריחה (Fight or Flight) תגובה שעלתה לגופו במחיר כבד מאוד. הנשימה שלו הפכה להיות חטופה, שטחית, בלתי קצובה ולעיתים אף נעצרה כליל, השרירים שלו התקשו והלב התאמץ לשלוח דם לקצות הגוף.

בדרך הריפוי של צחי השתמשנו באפקט ההפוך של הנשימה.
אם מצב Stress גרם לנשימה להיות שטחית ובלתי קצובה, עבדנו על נשימות עמוקות וקצובות. מצאנו כי הנשימה היא הדרך המהירה ביותר להחזיר את צחי למצב של שפיות, להחזיר לעצמו אנרגיות שאבדו לו בדרך, להחזיר לעצמו את האמונה בעצמו ולהתחיל תהליך של ריפוי עצמי. השתמשנו בדמיון מודרך, מלווה בנשימות עמוקות, גם בכדי לדמיין את בלוטת התריס חוזרת לתפקודה. תוך כדי נשיפות והרכנת ראש (סנטר אל תוך גומת הצוואר, הבית של הבלוטה) ועיסוי של בלוטת התריס, השלכנו אנרגיות שליליות החוצה, הוצאנו את "הענן האפור הכהה" שכיסה את הראש/הלב/הריאות/בלוטת התריס, כמו שנותנים לאדים לפרוץ החוצה מתוך קומקום רותח. ואז הבאנו הקלה עם השאיפה כשהראש נוטה לאחור ובלוטת התריס משוחררת. השאיפה הייתה נקיה מכל תחושה של מתח, כשהאוויר הנשאף מואר, חם, מהנה ושמח. ועוד עבדנו על סידרת נשימות בה חזרנו בחשיבה חיובית על המשפט "מיום ליום, מצבי הולך ומשתפר". חשיבה חיובית היא סוג של התפתחות רוחנית בין האדם לבין עצמו שעוזרת לו לראות את מציאות חייו בדרך נעימה יותר. אצל צחי היה נתק מוחלט בינו לבין עצמו, כך שהדיבור אל עצמו היה חדש ומפתיע בהשפעתו.
השתמשנו בנשימות קצובות כדי להגיע לרפיון מוחלט של הגוף ולאט-לאט תוך שחלפו כ3- שבועות החלו להתפזר החרדות. במקביל התפתחה מעין סלחנות והבנה שלו כלפי עצמו, הוא הרגיש שאינו צריך להוכיח שהוא הכי טוב, הכי עשיר והכי חכם כדי לגעת באושר הפנימי שלו, וגם אם לא יצליח בתפקיד הנוכחי שלו, עדיין רבים כישוריו, אותם יוכל לממש ושאליהם התכחש בתקופת הדיכאון.
כפי שצחי הזמין לעצמו בשיא המתח של חייו את הנפילה אל הדיכאון ואל חוסר תפקוד בלוטת התריס שלו, כך סילק לאט-לאט, עם התרגול, ההרפיה והנשימות את הצורך במחלה.

תנוחות ה"נר" וה"מחרשה" אותן ביצע פעמיים ביום במשך אותם שבועות, תוך כדי נשימות מותאמות, עזרו לו להחזיר את האיזון הנפשי כמו את תפקוד בלוטת התריס.
הנשימות באמצעות האף בלבד אפשרו לצחי לספוג את ה"פראנה" (האנרגיה או ה"כוח" של הטבע) מן האוויר, דבר שלא מתאפשר כלל בנשימה מן הפה (שגם מביאה נזק לבלוטת התריס). בנשימה הקודמת שלו לפני סידרת התרגולים ניצל צחי במקרה הטוב חמישית מקיבולת הריאות שלו, מה שגרם לו איבוד אנרגיה ולא אפשר לו להתמודד כלל עם מצבי לחץ ומשברים נפשיים. כדי להיות בריא חייבת האנרגיה, "הפראנה", לזרום ללא הפרעות בתעלות האנרגיה של הגוף (המרידיאנים).

אחת ממטרות תנוחות היוגה היא להביא את הגוף והנפש למצב של שיווי משקל והרמוניה ע"י זרימה תקינה של ה"פראנה" במערכת האנרגטית הנ"ל.

מעבר להשפעתן על הגוף הפיסי, משפיעות תנוחות היוגה המלוות בנשימה מתואמת על המעטה הפראני של הגוף האסטראלי, אותו גוף שמעבר לגוף הפיסי שלנו העשוי מחומר אתרי, גזי, שהיוגים הקדומים דיברו עליו בוודאות והמדענים המודרניים דרשו הוכחות לקיומו.

את תופעת הפראנה ניתן לראות היום בטכניקות צילום מיוחדות והיא נראית כהילה זוהרת. כאשר נחלשת הפרנה , הגוף אינו מסוגל להילחם בתנאים חיצוניים ופנימיים עוינים, ועלול להגיע למצבים פתלוגיים. כאשר הפרנה מנותקת לגמרי, הגוף הפיסי מופרד מהגוף האסטראלי, זהו מצב של מוות.

ונחזור אל צחי. ככל שהתחזקה זרימת הפראנה בגופו, ככל שעלה מפלס האנרגיה שלו, ככל שפחתה הדחייה שלו מפני עצמו, כך היא פחתה כלפי סביבתו הקרובה, וככל שפחתו רגשי הנחיתות שלו, כך גברה שוב המעורבות שלו במשפחה ובעבודה. הנינוחות שהביאו עליו תרגילי הנשימה הקלה עליו את הדרך לפתרון בעיותיו הקרייריסטיות ואז גם הצליח להגיע להחלטות מעשיות שהפחיתו את מוקדי המתח בחייו.

יניב – מת מפחד למות

noreply@blogger.com (Mina) — Tue, 23 May 2006 16:10:00 +0000

יניב הוא בחור בן 26 בעל חזות בריאה ונאה ולכן מפתיע לגלות שעד גיל 24 חי יניב בפחד מתמיד.

הוא זוכר עצמו כילד קטן בוכה ומתלונן בפני הוריו על ש"חסרות לו נשימות" לדבריו. על תחושת חנק עד כדי היסטריה.

בבית הספר היסודי, היה יניב ספורטאי מצטיין אך רק מעטים ידעו על הפחדים שליוו את העיסוק שלו בספורט. רופאי ילדים שבדקו אותו טענו חזור וטעון כי אין לו שום בעיה ואם תתקוף אותו תחושת חנק, רצוי שיהיה מצויד תמיד במשאף.

יניב זוכר שנהג להניח משאפים בכל פינה. בבית, בילקוט, בתרמילים בטיולים השנתיים וגם… בתרמיל הצבאי. הוא שירת שירות קרבי בצה"ל ויותר מהאויב הפחידה אותו המחשבה על חוסר האוויר, קוצר הנשימה ותחושת החנק. אחרי השירות הצבאי, נסע לטייל בגואה שבהודו, ובתרמילו כמובן משאף.

בגואה חווה מדיטציות ותרגולי יוגה והייתה לו תחושה שאולי שם טמון השקט אליו הוא שואף.

כשחזר ארצה, לפני כשנתיים, הצטרף לחוג יוגה ושם הכרתי אותו.
על אחד מקירות האולם מוצבת מראה ודרכה ראיתי חמד של בחור, גוף גמיש, תנועות יפות, אבל משהו בשפת הגוף שלו שידר לי דיס-הרמוניה חזקה, חלל החזה שלו היה צר מדי, הכתפיים היו מעט שחוחות והצוואר והגב העליון – מכווצים.

במשך השיעור הצצתי בו מדי פעם והופתעתי מהצורה המוזרה בה ביצע את תנוחות היוגה ואת הנשימות. משהו בו זעק מצוקה. בסוף השיעור, אחרי שהמורה שלנו ניפרד מאתנו, ניגשתי אל יניב, אמרתי לו שיש לי בנים בגילו ושלא יתבייש ממני ובקשתי שישכב על הגב ויראה לי איך הוא נושם. יניב היה קצת נבוך אבל הגישה הישירה שלי הכניעה אותו. הוא שכב על הגב והתחיל להתנצל: "יש לי בעיות נשימה מאז שנולדתי, אני חי עם קוצר נשימה כרוני מאז שאני זוכר את עצמי" וכו' וכו'. השתקתי אותו וביקשתי שישאף עמוק.
יניב ניסה לשאוף עמוק אבל הצליח בקושי לקחת שמינית שאיפה מכיוון שכל החזה שלו, כולל הסרעפת, כולל הבטן – הכל התכווץ לקראת השאיפה. לאוויר לא היה לאן להיכנס, נחסמה בפניו הדרך. ובנשיפה, התבצעה הפעולה ההפוכה: החזה התרחב, הסרעפת ירדה והבטן התרחבה.
מיד אמרתי לו: "אין לך שום בעיות נשימה. אתה פשוט נושם הפוך!".

הנחתי יד על ביטנו ולימדתי אותו במשך שתי דקות לנשוף באופן אקטיבי, תוך כדי כיווץ הבטן. פיסיולוגית, קל יותר לשלוט בנשיפה מאשר בשאיפה בגלל השימוש בשרירים הרצוניים שבין הצלעות, על מנת להוציא אוויר מן הריאות. עבודת השרירים הזו הינה בעלת עוצמה רבה יותר מזו המשמשת לשאיפת האוויר פנימה, לכן התחלנו את התרגול דווקא מנשיפה. השאיפה כבר התרחשה מאליה.

נפרדתי מיניב כעבור 3 דקות בלי שאני יודעת אפילו את שמו, אלא רק שהוא אמור, לפי בקשתי , לתרגל נשיפות כל השבוע ולספר לי בפגישה הבאה שלנו מה קורה לו. חלף שבוע, ובתחילת המפגש הבא שלנו בחוג ליוגה, ניגש אלי יניב בראש מורכן עם שתי כפות ידיים צמודות לחזהו (תנוחת תודה הודית, אותה למד כנראה בגואה) ואמר לי: "אני לא יודע מי שלח אותך אלי, אבל הצלת את החיים שלי ותודה גם מאימא שלי ומהחברה שלי". שנינו בכינו. שנים של סבל, שנים של ביקורים אצל רופאים, שנים של חיים בצל הפחד להיחנק מחוסר אוויר ובשתי דקות נפתרה הבעיה!

היום, שנתיים אחרי, כשביקשתי ממנו רשות לספר את הסיפור שלנו במסגרת העבודה שאני מגישה, הוא משחזר בעיניים לחות את השחרור מהפחד (לא רציתי להיכנס איתו לקטע הפסיכולוגי – מדוע היה זקוק לקשיי הנשימה הללו ומה שירת אצלו הפחד הזה להיחנק מחוסר אוויר, מכיוון שאין לי שום יכולת מקצועית לנתח זאת איתו) "זה היה כמו פיצוץ בריאות, הכמויות האלה של האוויר שהתחלתי לנשום. הייתי צריך להירגע ולעצור את השאיפות כדי להרגיע את המוח, הלב, והריאות. עד שמצאתי את המינון הנכון. חמצן החל להגיע אל קצות הגוף שלי", וגם, הוא מוסיף במבוכה, "אל הקצה ההוא… הביצועים המיניים שלי ממש השתפרו", אפילו הקרקפת שכבר התחילה להקריח בגיל 23, התמלאה שיער.

לדבריו, החוויה החזקה של זרמי החמצן אל המוח, אל הריאות ואל כל קצות הגוף, העניקה לו עוצמה פיסית ונפשית שלא ידע כמותה מעולם.

בגיל 23, כשהיה בהודו ועסק במדיטציה, ניצת אצלו, לדבריו, איזשהו ניצוץ בנשמה. אבל עד שהתחיל לנשום נכון, הניצוץ הזה כל הזמן כבה, והוא חיפש דרך להצית אותו מחדש. הנשימה נתנה לו את הדלק לניצוץ הזה. יניב מספר גם על רוגע ושקט שהחל לחוות, על התחברות אל עצמו, אל האמת שלו בהרמוניה מלאה ובלי הפרעה של עוצמות הפחד הנוראי שליווה את חייו, הפחד להיחנק, למות מחוסר אוויר.

יניב מרגיש כי הרווח הנפשי והגופני התעצם עוד יותר ע"י נשימה חופשית המתואמת עם תנוחות היוגה. הענקת תשומת לב מרבית לנשימה, שהיא מושא כל-כך פשוט להתייחסות, תמיד קיימת, בלי צורה, בלי צבע וקשורה כל-כך חזק לגוף ולתודעה, פתחה לו את הדרך לאחדות, להרמוניה ולאותה הארה שאליה כל-כך שאף.